עדינות וסערות שבורות

ה-12.1. שוב הלן גרימו ומנפרד הונק באולם סמולרש, הפעם עם הקונצ'רטו ק. 488 מאת מוצרט והסימפוניה הרביעית מאת ברוקנר. בשורות טובות יותר מצד הפסנתרנית – ורעות מצד המנצח.

הקונצ'רטו בלה מז'ור הוא יצירה שטופת-שמש, מלבד הפרק השני, אחד המלנכוליים והיפים ברפרטואר. ידו של הונק, למרבה השמחה, עדינה כעת. התזמורת נעה בקלילות, היופי המוסיקלי פשוט שוטף החוצה, ואנו מקבלים מוצרט כהלכתו, לפחות יחסית לקונצרט הקודם. גרימו מעניקה צליל רך, מרפרפת על הפסנתר. ועדיין, לה יש קצב משלה ולמנצח קצב משלו. היא מושכת קצת קדימה והוא – לא ברור; לעתים מעט יותר איטי, לעתים נחפז הלאה. בפרק השלישי כלי הנשיפה מעץ כבר נמצאים במרחב משלהם, או לפחות מנסים להדביק כל הזמן את יתר האנסמבל. סימן רע לבאות.

נקודת אור היא שהליריות בפרק השני יוצאת מבין אצבעותיה של גרימו באין מפרע. מקטעים רחבים בפרק היא מנגנת לבדה. ריטנוטי רחבים שהיא מעניקה לעצמה והתעמקות בכל צליל וצליל מאפשרים להרחיב את עומק ההתענגות על המוסיקה הנפלאה. רק המתח המוזר מול התזמורת לא מאפשר נינוחות גמורה.

בסימפוניה הרביעית של ברוקנר אנו כבר בשלל סערות תזמורתיות מרהיבות – או לפחות מקווים להיות. ברוקנר נוהג לבנות שיאים מפרטים קטנים שמתקבצים יחד, שמופיעים אי-פה אי-שם במורכבות ריתמית עד שהם מתאחדים בתנופה אחת גדולה שנשברת בפתאום – והתהליך מתחיל מחדש. נדרש מנצח ששולט היטב בתזמורת כדי לבנות את המבנה המורכב הזה, והונק אינו שולט בפילהרמונית. אולי לא היו די חזרות, אולי מלכתחילה הניצוח שלו אינו ברור במיוחד – כך או כך התוצאה הייתה מהומה מביכה ומעוררת תרעומת. כלי הנשיפה ממתכת הרעימו עד שברגעי השיא כלי הקשת לא נשמעו כלל, וכמעט ניתן היה לשמוע את יתר הנגנים מתחננים לכניסות ברורות. בפרק הרביעי כבר באמת איים הכל להתפרק, ובכל זאת, בדרך חתחתים כלשהי, הובאה היצירה לכלל סיום. ידידה שאינה מורגלת במוסיקה קלאסית ובאה איתי לטעום מן המתוק-מתוק הזה תחבה בי מרפק נלהב מדי פעם ("תראה, עכשיו הם כמעט ביחד!") ועם תום הקונצרט סיכמה זאת טוב ממני – "זאת יצירה ממש מגניבה. אני יכולה להרגיש את זה. עכשיו אני רוצה לשמוע אותה כמו שצריך."